הבהרה: הטור הבא הוא לא טור פרישה, לא טור סיכום ולא טור הוקרה, הוא בסך הכל עוד טור על הקפטן הבלתי נלאה דריק שארפ.
עונת המשחקים החדשה החלה, וכמו כל 14 קודמותיה גם הפעם השחקן שילבש את גופיה מספר 6 הוא אותו שחקן, ולא, זה לא מובן מאליו. העונה ה-15 של שארפ מכניסה אותו אל דפי ההיסטוריה כשחקן המבוגר ביותר ששיחק אי-פעם במכבי. קצת מוזר להכתיר אותו דווקא בתואר הזה למרות שלל הישגיו האחרים במכבי, אך זהו התואר המכובד ביותר והחשוב ביותר שהוא זכה בו. מעט מאוד שחקנים זכו לשחק כל כך הרבה שנים באותו מועדון, ובטח שבמועדון פאר שזכה בגביעי אירופה רבים כ"כ כמו מכבי. חלקם פורשים מעט מאוחר מדי, לחלקם נרמז באלגנטיות שאין להם כבר מקום בסגל וחלקם פשוט לא מסוגלים להמשיך ולהתמודד ברמות הגבוהות של הכדורסל האירופי.
לפני מספר שבועות חגג שארפ יום הולדת 39. נכון, הרגליים לא כשהיו פעם, אבל כמו תמיד, דריק יודע להוציא מעצמו את המרב, לתת עבור המועדון דברים אחרים שלא נמדדים במספרים ולהוות דוגמה ומופת לספורטאים. מבט חטוף על נתוני הסטטיסטיקה מראה לנו עד כמה חשיבותו של שארפ הייתה ועודנה מכרעת וחשובה למועדון. אבל הנתונים שלא נספרו או שלא ניתן לרשום אותם - כמו יכולת לשנות מומנטום, היכולת לקלוע את הסל בדיוק בזמן המכריע, וכן, גם לדעת לעודד מהספסל ולהוות דוגמה כקפטן הקבוצה - חשובים לא פחות.
עיצרו לרגע את הקריאה, ותנסו לחשוב – מה אתם הספקתם לעשות ב-15 השנים האחרונות? אני בטוח שהיו כאלה שהספיקו לעשות כל כך הרבה דברים שהם אפילו לא זוכרים מה, ושיהיו כאלה שיספרו שהם עדיין אפילו לא נולדו כשדריק דרך על הפרקט ביד אליהו. בכל תקופת הזמן הזו, 15 שנים בדיוק, דריק לבש צהוב, ונתן לנו, אוהדי הקבוצה, הזדמנות נדירה לראות מהי מקצוענות ספורטיבית ומהי מחויבות של שחקן כלפי המועדון ואוהדיו. בשנים האלה זכינו לקבל ממנו לא מעט רגעים של אושר עילאי. כולם נזכרים ישר "בנס ז'לגיריס", אך היו גם הרבה רגעי אושר אחרים שנכנסו לפנתיאון: אותה שלשה נגד סלוניקי במשחק מספר 3 שנתנה את החותם על העלייה לפיינל-פור בשנת 2000, את משחק חצי הגמר מול פנאתינייקוס בפיינל-פור במוסקבה ואת היכולת לעלות מהספסל בגמר הפיינל-פור מול חיפה ב-2009 ולהחזיר את האליפות הביתה. אפשר היה להמשיך ולתאר רגעי שיא נוספים, אבל נשמור את זה לעוד כמה שנים, לטור הפרישה.
לסיום, אני חייב להתוודות. דריק שארפ הוא הכדורסלן הנערץ עליי ביותר. יש טובים ממנו ויש מצליחים ממנו, אבל השילוב המדהים של מנהיגות, כריזמה ויכולת אישית, הופכים אותו למודל לחיקוי עבור כל מי שעושה את צעדיו הראשונים במגרשי הכדורסל ורוצה להיות שחקן כשיהיה גדול. אחיינים שלי נמצאים באותו השלב: בזמן שחבריהם מעריצים את קובי ולברון, הם שומעים ממני שוב ושוב את אותו משפט שמאגד בתוכו את כל מה שצריך כדי להפוך לשחקנים גדולים: Be Like Derrick. אז קחו דוגמה.
