השעון מראה 1:16 בלילה, החדר כולו חשוך, למעט האור הכחול והמעצבן של המזגן שהחליט לכבוד הקיץ להרעיש כמו מנוע הדיזל של האוקטביה של מורה הנהיגה שלי.

אני שוכב במיטה, ומנגב את הרטיבות מתחת לעיניי. חשבתי לעצמי שזה טיפשי להזיל דמעה בגלל דבר שכזה, מעניין מה החברים היו אומרים על זה. נראה כאילו עברו חודשים מאז הבגרות האחרונה שלי במתמטיקה שהתקיימה רק לפני 4 ימים. ממש כבר לא אכפת לי מהציון, העיקר שגמרתי עם זה, עם התיכון. התקופה הארוכה הזאת הלכה חלפה לה.

קמתי הבוקר בערך בשעה 9. יצאתי מהבית והלכתי לכיוון בית הכנסת, נהנה מהחופש ומציוץ הציפורים,ומתענה מהחום הגובר ומאחוזי הלחות הגבוהים כשל אחוזי קליעות העונשין שלו. כן,אתם וודאי יודעים של מי. הנחתי תפילין, כרגיל תפילת 18, ברכת כוהנים,עלינו לשבח, וחזרה הביתה. לקראת הצהריים הדלקתי את המחשב, גלשתי קצת באינטרנט וגיליתי שיש צ'אט חדש ומעצבן לפייסבוק. כולם כבר כתבו על זה סטטוס. למי אכפת ?!

נכנסתי כהרגלי לאחד מאתרי הספורט, ואז ראיתי את הכתבה הזאת שבינתיים הספקתי לקרוא אותה שוב ושוב. התחלתי לאהוב לשנוא אותה, ולשנוא את עת עצמי שאני לוחץ על לחצן הרענון שוב ושוב, ומצפה שאקבל חזרה דף שאומר: "the page cannot be found".התבדיתי.

הכתבה הזאת כאן כדי להישאר, לא אוכל להתכחש לתוכן שלה. בכתבה יש כמה תמונות, אחת כשהוא בוכה, אולי לאחר הנס ההוא. אחת כשהוא מניף עוד גביע ישראלי, בפעם המי-יודע-כמה. ועוד תמונה אחת מהעונה האחרונה. הוא שם,הוא על המגרש, השחקן השישי. הוא עומד בצידיי הפרקט ושואג, מניף את המגבת, מדרבן את שחקני החמישייה. בכתבה יש נתונים סטטיסטיים רבים, כמה קלע, כמה שיחק, אחוזים, ושאר מראין בישין. לדעתי, שארפ הוא ההוכחה שאי אפשר למדוד שחקן ע"י מספרים. שחקן הוא ממש לא מספר. דריק שארפ הוא קודם כל דריק, אחר כך הוא מספר 6. קודם כל בן אדם. מעודד אותי לחשוב ששארפ נשאר בהיכל, אמנם מעכשיו בחליפה, ולכן יהיה חייב להיות מאופק יותר, אבל העיקר שהוא כאן כדי להישאר.

פצצת אנרגיה צהובה. בכל פעם שקילפתי לי בננה בעשר השנים האחרונות חייכתי לעצמי בטיפשות. פצצת אנרגיה צהובה (וכחולה במשחקי חוץ) זה הוא בכל רמ"ח איבריו, אי אפשר להתכחש לכך. דרך ארוכה עברנו אני ושארפ. הוא אמנם לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותו. שארפ הוא בשבילי כל מה שמכבי מסמלת. בראש ובראשונה אהבה- אהבה למשחק, אהבה לסמל, אהבה לקהל. פשוט אהבה. הדבר השני הוא מלחמה, לא משנה מתי, לא משנה כמה כמה ובעיקר לא משנה כמה שניות נשארו בשעון המשחק. כולם מזכירים עכשיו את נס ז'לגיריס, מראים את הוידיאו שלו וכמוני נשארים מצומררים לאחר צפייה בנס הגדול בכל פעם מחדש. בשבילי, זכור במיוחד דווקא רגע אחר.

באותה שנה, שנת 2004 נלחמה מכבי תל אביב על זכותה לארח את הפיינל פור בישראל. שמעון כמובן ניצח במלחמה זו, האיש הזקן יודע כיצד לנהל מלחמה, זה בטוח. גמר הפיינל פור בתל אביב. נשמעה שריקת הסיום, השדר מודיע בחגיגיות שמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה. החגיגות החלו, פרדי מרקורי נשמע ברקע, בלונים בכל מקום, כולם שמחים, כולם צועקים, איזו אווירה מטורפת. הגיע הזמן להניף את הגביע. הקפטן אז היה גור שלף,בשלן הניסים. רגע לפני ההנפה לקח לעצמו גור את המיקרופון ואמר,בדיוק במילים האלה: "כי בעיניי, יש משפט באנגלית שאומר Be like Mike, ואני תמיד שלא הולך לי והיו לי הרבה ירידות תמיד חשבתי Be like DEREK"

תודה לך שארפ על כל השנים היפות ועל כל הזיכרונות, אלה דברים שאי אפשר לקחת ממני, או מכל לובש צהוב אחר. אנחנו אוהבים אותך ולא נשכח אותך לעולם ומאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך במכבי ובכל מקום.

אולי בעצם זה לא כל כך טיפשי לבכות בגלל זה, אני אפילו גאה בזה.